​​​

ביום שבת ה-08/02/25, בשעה 6:29 בבוקר יצאתי לדרך.

לאחר 2 רכיבות אתגריות בעבר ליום הולדתי: ממטולה לאילת 470 ק"מ, ומאילת לכנרת 401 ק"מ, ושנים ללא אתגרים שכאלו – השנה זה בער בי קצת אחרת. כשהתחלתי לחשוב כחודשיים לפני יום ההולדת על רכיבת האתגר - חשבתי מה לעשות.. לרכוב 410 לגיל 41?.. לצאת מהבית (מושב קדרון) לאילת?.. הרי את הארץ כבר רכבתי משני הכיוונים, ואני לא באמת בכושר פיזי או מצב רוח לצאת לרכיבות שכאלו מתאגרות כשהן קשורות בי. הרגשתי שאני צריכה את המשמעות.

לא באמת היו בי הכוחות להתעסק בזה, למצוא מישהו שילווה אותי ברכב, ועוד משימות הכרוכות מסביב. וכפי שכתבתי, אני לא ממש בכושר פיזי. חצי שנה לא רכבתי באופני הנג"ש (כביש) שלי בשבתות בכביש, טריינר לא עשיתי 6 שנים, ואת הכושר שלי אני מתחזקת דרך הרכיבות באופני השטח, אבל לא כאימונים או משהו מסודר שנותן לי את היכולת לרכיבה ארוכה, לא בהיבט הפיזי ולא בהיבט המנטלי. אבל ידעתי שאם אחליט לצאת לרכיבה שכזו - אעמוד בה. אני מספיק מכירה את הגוף ואת הראש שלי כדי לדעת מתי הם מסוגלים לדברים שכאלו ומתי לא.

 

לא רכבתי חצי שנה בשבתות גם בגלל שלא רציתי לקום בשעות כאלו בבוקר, לא היה לי מצב רוח לזה, ובנוסף, לאחר מכן כשהגיע החורף והצטרף הקור, אז בכלל לא התחשק לי..אך ב-2 הרכיבות היחידות שרכבתי בינואר בכביש בשבת – זה מילא אותי מאד ושמחתי שהחלטתי לקום ולצאת לרכיבה. החשש שלי היה שלא אצליח לקום להוציא את זה לפועל. שארצה להשאר במיטה.

 אבל כשזה החל להתקרב ידעתי שזה יקרה וידעתי שאקום, כי אני כבר מחוייבת לרכיבה, להחלטה, למשמעות.

 

הבנתי שמשמעות הרכיבה תהיה למען החטופים. ידעתי שמשמעות שכזו תעזור לי לצאת מהקשיים שלי, וכן המשמעות תעזור לי ברכיבה להתמודד עם המשברים הפיזים והמנטלים שתמיד חווים באתגרים שכאלו, ודרך המחשבה על החטופים אתחזק. הקדשתי את יום ההולדת שלי ברכיבה ארוכה למען משהו חשוב יותר מכל, מה שגרם לי להיות ביום הולדתי (יום ראשון 9.2), יום לאחר הרכיבה, עייפה ומותשת ממה שעשיתי, ובהרגשה שלא צריכה לעשות יותר כלום ביום הולדת שלי.

מה שרציתי לעשות בה - עשיתי.

 

כשלראשונה מצאתי את המשמעות לרכיבת האתגר, היתה לי תכנית אחרת לגמרי שאין טעם לפרט כאן, ואני שמחה שבוטלה.

היא בוטלה מאחר והאנשים היקרים לנו החלו להשתחרר מהגיהנום והמספר ירד מ-100, ושמחתי שאני צריכה למצוא רכיבה אחרת שאוכל לעמוד בה (אם אבחר לבצע אותה). בתחילת השבוע של הרכיבה עוד לא ידעתי כמה ארכוב ואם בכלל.

ידעתי שלא אוכל לעמוד במרחקים של 400+ ק"מ, ומנגד כל רכיבה פחות מ-120 ק"מ זו רכיבת שבת רגילה. הייתי צריכה משהו באמצע שיהיה מאתגר מספיק אך שאוכל לעמוד בו, וכמובן לחבר אותו לחטופים. ואז מצאתי.

בחרתי לרכוב 251 ק"מ של סליחות מכל החטופים. אלו  - שעדיין נמצאים בגיהנום, ואלו - ששבו אלינו ממנו.

 

באותם ימים פניתי לחברה בשם הדר ריבק שהיא מעצבת גרפית ושיתפתי אותה ברכיבה. ביקשתי מהדר שתעצב לי הדפס שאוכל להדפיס על חולצת טי-שירט צהובה מהיום להיום כדי שאוכל ללבוש מעל ביגוד הרכיבה, שאם כבר אני יוצאת לרכיבה מיוחדת - אז עד הסוף. וכך היה.  תודה ענקית להדר על כך. 

באותו היום התחלתי למצוא את התשוקה לקום בשבת בבוקר וידעתי שעליי לבצע את הרכיבה, אחרת לא אסלח לעצמי ולא תהיה אפשרות אחרת. ההזדמנות לעשות דברים גדולים שכאלו אני "מלבישה" על ימי ההולדת שלי. ככה מוצאת את הכוחות והסיבה.

 

יומיים לפני הרכיבה הכנתי "פלאיירים" כדי שאוכל לשלוח ולהראות מה אני הולכת לעשות במידה ויצטרפו אליי רוכבים.

אפילו שהרכיבה היתה תחת אתגר יום ההולדת שאני תמיד רוכבת לבד, הפעם התלבטתי אם להזמין עוד אנשים לרכיבה זו מאחר והמשמעות היתה הפעם אחרת ודווקא רציתי שיצטרפו אליי ושנרכוב יחד.  אך מאחר ובעצמי לא ידעתי אם זה ייצא לפועל, אז כבר היה מאוחר מידי להזמין רוכבים נוספים, חברים וקבוצות, כדי שיצטרפו לחלק מהרכיבה או לכולה.

 

ובכל זאת, ביום שישי, יום לפני הרכיבה,  חשבתי על איה מידן (בכר) מקיבוץ בארי, חברה מהצבא שלא התראינו למעלה מ-20 שנה והזמנתי אותה. איה התרגשה מאד מההזמנה ונענתה בחיוב.

לפני שנה וחצי כמעט, כששמעתי מה קרה לאיה ב-7.10 כתבתי לה בפייסבוק לשלומה. ידעתי שאיה רוכבת באופני כביש ומתחרה בטריאתלונים.

 

באותו הבוקר של ה-7.10 איה יצאה מביתה בקיבוץ בארי לרכוב באופניים וקבעה להפגש עם ליאור וייצמן ז"ל שותפה לרכיבות, שנרצח כשיצא ברכיבה משדרות לכיוונה של איה. איה הסתתרה 7 שעות בשיחים, ניצלה וחולצה בעזרתם של בדואים מרהט. במזל צה"ל הבין שהם לא מחבלים שמחזיקים באיה כחטופה ולא הרג אותם בטעות יחד עם איה.

גיסתה ואחיינה של איה נרצחו, ו-5 בני משפחה נוספים נרצחו, בינהם החטוף סהר ברוך ז"ל.

איה הצטרפה אליי בק"מ ה-50, ליד ניר עם, היכן שליאור נרצח. רכבנו יחד וחלפנו על פני כפר עזה, נחל עוז, בארי, רעים, כיסופים, עין השלושה, נירים, ניר עוז, ובק"מ ה-90 שלי, בצומת מעון, צומת המוות, איה הסתובבה וחזרה לרכבה ואני המשכתי בשלי. איה ואני עצרנו לדקות בודדות בכניסה לבארי, ובמיגונית המוות בה ענר שפירא ז"ל והירש גולדברג פולין ז"ל מנעו מ-8 רימונים להתפוצץ אך לבסוף ענר נרצח והירש נחטף..ורבים אחרים נרצחו ונחטפו..איה הודתה לי שנתתי לה להיות חלק מהרכיבה המשמעותית הזו ועל כן שמחתי עוד יותר שהצעתי לה להצטרף ושאכן הוצאתי את הרכיבה הזו לפועל ולא ויתרתי.

 

בק"מ ה-100 בכניסה לקיבוץ גבולות מילאתי מים וקיבלתי תמיכה וחיזוק מחברים שגרים שם, והמשכתי דרומה עוד 25 ק"מ.

בקילומטר ה-125, קצת לפני רביבים, הסתובבתי והתחלתי את הדרך חזרה. בדרך המדברית הזו היו רק הכביש, אני וחול בצדדים. שם הצלחתי בקול רם לבקש סליחה לפי שמות החטופים אותם אני זוכרת בשם. אלו שעדיין שם, ואלו - שחזרו.

 

סיימתי את המקטע הראשון ב-4:50 שעות והשעה הייתה כבר 12:00. הבנתי שאין לי זמן להפסקות אחרת אכנס לבעיה כי תרד השמש ותעלה החשכה. כשהסתובבתי, הרגשתי את הרוח בפנים, לא היתה נוראית אבל הייתה. זה כמובן משפיע והגוף שלי התחיל להתעייף, אך לא נלחצתי. ידעתי שאני רק צריכה לרכוב עוד 125 ק"מ. רק לדווש. וכך עשיתי.

בחזור, בקילומטר ה-150, שוב עצרתי בכניסה לקיבוץ גבולות למלא מים ולאכול כמה נשנושים מהירים שהביאו לי והמשכתי.

החלטתי לוותר על הכניסה שוב ליישובי "הפרסה" (ניר עוז, נירים ועין השלושה) שמאריכה את הדרך ב-4 ק"מ ולהמשיך ישר על כביש 232 שהוא מקטע יותר מהיר. ידעתי שכדאי לי להקדים את השקיעה ומקסימום להשלים את המרחק ברכיבה בתוך המושב, מה שבסוף קרה. רכבתי 10 ק"מ נוספים בתוך המושב בחושך, 2 הקפות של המושב כדי להשלים ל-251.

 

כשהמשכתי על כביש 232, לא ידעתי שמחנה רעים זה בדיוק – שם, ובדיוק החטופים אלי שרעבי, אוהד בן עמי, ואור לוי עומדים להכנס למסוקים הגדולים שהיו עוד על הקרקע. מצד ימין עמדו צוותי תקשורת וחברי קיבוץ בארי, אך לא היה לי זמן לעצור וגם זה לא היה מקומי להיות שם והמשכתי לרכוב ברגשות חזקים. כמה דקות לאחר מכן, כשהגעתי ברכיבה לבארי, המסוקים היו באוויר.

הלב התפוצץ. הייתי שמחה, הייתי עצובה, בעיקר כאב לי, עליהם, על כולם.

הרכיבה הייתה לא פשוטה. מגבולות לרביבים, עוד בקילומטר ה-100 הרגליים כבר פחות עבדו, וכמובן כל הדרך חזור, אך נתתי להן פקודה – רק תדוושו, זה מה שאתן צריכות לעשות, וכך היה. בעליות טיפסתי לאט, בירידות התגלגלתי עם השיפוע, עברתי מכביש לכביש כשהכאבים בגוף כמובן פוקדים אותי, אבל נלחמתי בהם. ידעתי שזה שום דבר לעומת מה שהחטופים עוברים/עברו.  

לאחר 210 ק"מ קיבלתי פנצ'ר בגלגל הקדמי. התבאסתי. השמש כבר החלה לשקוע. למי יש כוח עכשיו לתקן, כשאני לבד, תשושה, הגוף כואב ויש לי ניסיון אחד לצלוח את התיקון, וכמובן רציתי להצליח כדי שלא יבואו לקחת אותי, אחרת כל הרכיבה תרד לטימיון. לקחתי אוויר, הוצאתי ציוד והתחלתי להחליף פנימית ברוגע. אחרי כמה דקות אני ממשיכה. נושמת לרווחה שהצלחתי בלי בלת"מים נוספים שעלולים לקרות. ב-17:30, לאחר כ-10 שעות רכיבה נכנסתי למושב ואמרתי לעצמי שאני לא מאמינה שאני כאן. לעומת רכיבות האתגר הקודמות שלי, לא הייתה בכוונתי להכנס ברכיבה זו לחשכה. ופרט לדקות בודדות במיגונית ובבארי שירדתי מהאופניים כדי לראות ולצלם - לא עשיתי הפסקות בהן באמת נחתי. במהלך הרכיבה שמתי את הסבל שלי בצד כי ידעתי שהם נמצאים בגיהנום. או חזרו ממנו...לסבל אחר..לחיים מורכבים..חלקם ללא משפחה..עם כאבים וצלקות..בגוף ובנפש. במשך כל הרכיבה צילמתי בוידאו את הצמתים, קיבוצים מושבים ויישובים בהם יש דגלים ופוסטרים של החטופים כדי שאוכל לעשות מהרכיבה הזו סרט סליחה לחטופים.  ברכיבה הנופים היו מרהיבים, ירוקים וחומים, שמיים תכלת ועננים לבנים, מזג אוויר מושלם וכבישים חדשים נקיים ומהודקים לאחר שחורבו, אותו הנוף שהיה המגרש הביתי של תושבי העוטף, שחולל בבוקר אחד של גיהנום..

עד החטוף האחרון! שיחזרו כולם הביתה - א ת מ ו ל!