יש משהו שרציתי לעשות מזמן. אותו הרעיון התגבש עם עצמי כחודש לפני הישראמן, אז ידעתי שאוציא את האתגר לפועל ביום הולדתי ה-34 ב- 9.2.18 .
רכיבה לבד ממטולה עד אילת כ-470 קמ. מרחק רב. שעות רבות. מתנה לעצמי. כשתום חברי הטוב ברכב ליווי . כשבועיים בדיוק לאחר ישראמן מלא..

שינה קצרה בחמישי בלילה בקיבוץ דפנה
תחילת רכיבה ב5 בבוקר מהגבול בין מטולה ללבנון- בחושך
וסיום הרכיבה באילת ב3 בבוקר - בחושך

ירידה ממטולה לטבריה ומשם לצמח.
המשך לעמק בית שאן והבקעה במזג אוויר מדהים שלא יכולתי לבקש יותר טוב באמצע פבואר. אושר שמחה והרבה חיוכים. לעולם לא הייתי באזור זה, ובטח לא רכבתי שם. רוכבת מסתכלת על הנופים והישובים ונהנית מכל רגע.
לאחר 6 וחצי שעות כ-200 קמ מגיעה לצומת לידו ושם עוצרת לראשונה לאכול. לנוח מעט ולקבל בהפתעה עוגת יומולדת שדורה שלחה עם תום.
פגישה בצומת עם אנשים שעקפו אותי ברכב ולא האמינו שהגעתי ממטולה וממשיכה עד אילת. מסבירה להם שזו מתנת יומולדתי לעצמי. ולא צריכה מעבר.
..
ממשיכה לכיוון ים המלח. הפעם הרולינג הילס מתחלפים בעליות והשמש קודחת על העור. מגיעה למצדה ומחליטה לעצור לרגע לשחרר את השכמה שכלכך כואבת ופוגשת ברוכבי שטח מדהימים מבוגרים שגם לא האמינו איפה ומתי התחלתי ולאן ממשיכה.
אז היה כבר 230 ק"מ מאחורי..אבל נשאר לפני עוד בדיוק אותו
מספר...230. והאור לא לטובתי... כבר היה 15:00 בצהריים..שעון חורף..מחשיך מוקדם

יציאה ממלונות ים המלח בעין בוקק לאחר עצירה קלה כשעוד אני בשמחה וטוב למרות שכבר מרגישה תשושה. ובשעה 16:00 יוצאת לכיון צומת הערבה כשלפני עוד 200 ק"מ בחושך מוחלט.. הרבה שעות רכיבה עם פנס, ריכוז ומיקוד בכתם הלבן על הכביש הנוצר מן הפנס שמראה לי את הכביש בורות ומכשולים,כשעייפות ענקית בעיניים, ותום מאחוריי שומר ומגן.

עצירה בעין חצבה כשעוד 150 ק"מ לפני..וכבר 19:00 בערב...
בק"מ ה-120 לסיום חשה משבר..אני מתחילה לבכות עם דמעות גדולות על האופניים. תום טרם יודע..
מחכה למקום לא מסוכן בשביל לעצור ועוצרת. לאחר 20 דק בערך.
לא יורדת מהאופניים. ראשי שמוט בתוך הארובר. תום חושב שאני עייפה וממהר להביא לי כדור קפאין. ואז הוא רואה שאני בוכה. הוא מחבק ועוטף. ולראשונה אני אומרת ולוחשת בבכי "אין לי כוח כבר.."
אנחנו מתיישבים בצד ואני מחליטה לשתף אותו בבכי האמיתי..עצירה חשובה ביותר. פורקן נפשי עצום. ולאחר התאוששות ממשיכים בדרך. לפתע חשה באוטו הנוסע לידי לאט ואומר לי שלום ומוסיף שהוא בא ללוות אותי כי הבין שלתום יש בעיה באור ואני מתקשה לראות את הדרך.
הבחור המקסים מיוטבתה שהוזעק על ידי דורה ליווה אותי מספר קילומטרים לא מבוטל עד ל"כושי" שם עשינו עצירה נוספת לאכול למלא איזוטוני וטיפה להתאושש. הדרך עוד ארוכה. 90 קמ לסיום וכבר 23:00 בלילה..

שחר מוסיף לרכוב מאחורי עוד כ-10 קמ ואז אני מבקשת ממנו שימשיך הביתה כי ייקח לי זמן לרכוב את ה-50 קמ הבאים עד לביתו ביוטבתה וכי מאוחר ותום ואני נסתדר.
כששחר עוזב אני עוצרת את תום שנטעין את השעון רכיבה שסוללתו אוזלת כמעט לחלוטין.
ואז מתחילה רוח. נהיה לי קר. אני מזיעה ורטובה והשריר בשכמה גומר אותי.
אני לראשונה מקטרת ואומרת שאני לא יודעת איך אמשיך עוד 3 שעות לפחות..עוד 80 קמ כשהכביש מרובה בעליות ואני לא יכולה לשבת על הארובר יותר אלא רק על הכריות שלו.
לרגע אחד לראשונה בחיי עוברת לי מחשבה שאולי לא אסיים ואעלה לאוטו. אני יודעת שאיני אדם כזה וזה לא יקרה. אבל אני מתעייפת. והעיניים נסגרות. יושבת בנתיים ברכב במיזוג החם ולא רואה את עצמי יוצאת שוב לקור ולחושך. אני שוב אומרת לתום שאני לא מאמינה שאני צריכה לרכוב עוד 80 קמ..בעוד ביום יום אני לא יוצאת מהבית לרכיבה פחות מ-80 ק"מ והפעם אני לא מסוגלת לחשוב שיש לי עוד את כל המרחק הזה..
השעון נטען ואין ברירה ואני מתחילה לרכוב. ואני רועדת. מדוושת כעשרה מטרים. עוצרת שוב ומבקשת מתום את הפליז שלי. שהוא כמובן לא בגד רכיבה. משם אני יודעת שאסור לי יותר לעשות עצירות תכופות אלא לנסות להגיע לפחות ויותר עד יטבתה. משם אדע שנותרים לי רק 30 ק"מ לסיום.
ובאמת אני מגיעה בפעם אחת עד לבאר אורה שזה כ-20 ק"מ לכניסה לאילת. שם אנחנו עוצרים שוב כי הסוללה שוב עומדת להגמר.
ואז אני לראשונה תופסת רעב אמיתי ורוצה אפרופו. אני מרגישה את הסוף. אני יודעת שעשיתי את זה.
3 בבוקר מגיעים למלון ..
סיימתי..
יש ים תחושות. והכל עוצמתי ומעורבב.

שינה קצרה במלון של 3 שעות כי לא הצלחנו ממש לישון ונסיעה הביתה.

יש הרבה מה לומר על אתמול
ולא להאמין שזה כבר עבר..

אבל מה שהיה שם באמת- גם אם אפרט הכל- רק תום ואני נדע.
היה עוצמתי ביותר.
זו לא היתה רק רכיבה...

ארוע קיצוני. מאתגר. ארוך. לבד.
שמחה. אושר. בכי. עצבות.
פרגון. חוסר פרגון.
אור. חושך.
עליות. ירידות.
נוף ירוק. נוף חום.
ג׳לים. איזוטוני.
קור. חום.
עייפות תשישות
ובעיקר דיווש 468 קמ. 16:47 שעות.

חוץ מ-4 אנשים שעזרו לי להוציא זאת לפועל - אף אחד לא ידע. גם לא משפחתי ולא חבריי הקרובים.

רציתי את זה לעצמי. בלי שאף אחד יגיד לי דברי שלילה שיניעו אותי לא לעשות את שרוצה. "רק סיימת ישראמן" "למה את צריכה". "בשביל מה".
וכדומה.

שמרתי את זה לעצמי. כי זה בשבילי בלבד. וקשור רק בי.
וזאת הסיבה שלא עניתי לטלפונים והודעות. לא הייתי זמינה ולא היה זמן מיותר לענות. גם ככה סיימתי מאד מאוחר ובחשיכה מוחלטת על כביש הערבה. שרק אני עם פנס לאופניי ותום שומר עליי מאחור .

.תודה רבה לתום. Tom Shenbrun על הליווי הלא נתפס. הדאגה האין סופית. העזרה שלא נגמרה והגשמת רכיבת יום ההולדת בצורה בטוחה נעימה ורגועה.
תודה רבה לערן Eran Gutman על עזרתו
ותודה לדורה Dora Hellerשדאגה מרחוק לדברים מסויימים

יש משהו שעשיתי אתמול. רעיון שהתגבש עם עצמי כחודש לפני הישראמן ויצא לפועל ביום הולדתי.
רכיבה לבד ממטולה עד אילת כ-470 קמ. מרחק רב. שעות רבות. תחושות ורגשות. מתנה לעצמי. כשתום חברי הטוב ברכב ליווי .

כי כשהנפש רוצה יכול. BeLiEVe
תרצו- תעשו- תשיגו.