"תפסתי לי מונית צהובה עד אלייך, הבטחתי לך אני בא אז אני בא גם באופניים..." אז יום כיפור הגיע גם אליי. 7 שעות לאחר שכולם סיימו לרכוב בארץ- אני התעוררתי , חבשתי את הקסדה המפוארת שלי ( שאני שונאת כל-כך ) עליתי על האופניים ששכרתי שהיו על הכיפאק (אפילו שלא היה בהן שום מרכיב של מדידה כלשהי - מד וואטים, קאדנס ..) צלצלתי בפעמון המביך שעל הכידון ויצאתי לדרך.
רציתי לעשות כיפור בארץ על מנת שאוכל לרכוב כמו שאוהבת. ואכן קיבלתי את הבקשה להיות בארץ ביום זה. אך לאחר זמן מה שינו לי את העבודה ונאלצתי לצאת לניו יורק ארוך שיוצא על כיפור. לימים התבאסתי אך עם הזמן חשבתי: אם אני בניו יורק, למה שלא ארכוב שם? את זה עוד לא עשיתי.
אז עם הרבה מחשבות עזרה מחברים שגרים שם וכאן, וקבלת החלטות על מסלול ומהיכן לשכור אופניים - הרי לי רכיבת יום כיפור בניו יורק.
הרכיבה לא הייתה כנגד השעון, כנגד הזמן: היו לי 3 מטרות:
1. לצאת ממנהטן ולהגיע להר דוב Bear Mountin שנמצא כ-80 ק"מ מהעיר. 2. לעצור ולצלם 3. להנות.
אכן כך היה . היה יום ארוך. חשבתי שייקח לי פחות זמן. אך כשלא יודעים איפה ומתי הסוף- הביצוע עלול להשתנות. "גוגל מפס" דיברה אליי מהכיס שבגב כל הדרך אבל נאלצתי המון לעצור ולהביט במפה ולשים נקודות חדשות בהכוונה כדי שתוביל אותי בדרכים בטוחות ולא מסוכנות אל היעד.
6.5 שעות רכיבה נטו, 9 שעות ברוטו מהרגע שיצאתי מהמלון עד שנכנסתי אליו שוב ו160 ק"מ. יום מלא בחוויות אישיות. לעיתים מפחידות לעיתים מרגשות לעיתים מעייפות ולעיתים חופשיות. דרכים חדשות, אנשים אחרים, כבישים חצי מהירים שמיועדים לרכיבת אופנים ומכוניות יחדיו מה שאין בארץ! כשהשלטים מורים על כביש משותף ולשים לב לרוכב.
לא התכוונתי לעבוד חזק ולגמור את הרגליים. בכל זאת היה עליי לבצע שעה וחצי ריצה למחרת במסלול הבית שלי הלא הוא הסטנרל פארק. למרות השגעונות - יש תחרות באופק וצריכה לחזור לתלם :)
שאלו אותי מאיפה היה לי האומץ? - לבד, רחוק, בלי לדעת את הדרך ולאן באמת אגיע.. עניתי שאם לא אנסה דברים - לא אדע אם היה לי האומץ ואם הייתי עלולה להפסיד בדרך חוויות מיוחדות...

זוהי רכיבת הכיפור שלי. לבד עטופת ים של מחשבות. סלחתי לעצמי על טעויות שעושה ושכנראה עוד אמשיך לעשות.אבל בשביל לחיות עם עצמי בצורה יותר שלמה - נאלצת לקבל את הכל. גם את השגיאות ,החסרונות והטעויות. שעוד ישובו.. אנחנו לא משתנים כלכך מהר.
רק צריכים לסלוח ולאהוב את עצמינו על מה שיש.. כי זה מה יש..ואולי מחר כבר לא יהיה בנו דבר..

 

​