***מים סוף עד ים כנרת. או בקיצור: ים אל ים - אבל לאורך  ***
לפני שנה ביום הולדתי ה-34 שחל בפבואר נתתי לעצמי מתנה לרכוב את הארץ לאורכה ממטולה (גבול לבנון) עד אילת, ביום אחד; ללא מנוחה של לילה וללא מצטרפים, כשרק תום מלווה אותי ברכב הליווי. יצאתי לאתגר היומולדת (כך קראתי לו) כשידעתי שאסיימו ,ידעתי. אחרת לא הייתי עושה זאת. אך לא ידעתי כמה תהפוכות נפשיות, רגשיות ובהחלט פיזיות אעבור במשך הרכיבה. בדיווש, בהפסקות, ביום, בלילה בחום ובקור. לאחר שסיימתי את ה- 470 קמ הללו ב16:48 שעות ועברו כמה ימים החלטתי להמשיך ולחגוג לעצמי באותה מתכונת גם ביום הולדתי הבאה. חשבתי מה כבר אפשר עוד לכבוש בארצינו הקטנטונת..עברו כמה שבועות ופתאום אמרתי: רגע, אני יכולה לרכוב את אותו המסלול אבל הפוך! אילת למטולה! מסלול שאם לא קורה משהו חריג לטובה הוא אמור להיות קשה יותר ואיטי יותר בשל רוחות האף הבאות מצפון והעליות התלולות יותר (על אף שהגובה המצטבר לבסוף דומה).

אז לקראת יום הולדתי ה-35 שחל ב-9 בפבואר הייתי ערוכה לצאת לאתגר הנוסף. לקחתי ימי חופש על מנת לצאת לאתגר רעננה וללא עייפות מהעבודה, אך הרכיבה התבטלה בגלל שטפונות וסיבות נוספות. הרכיבה נדחתה בחודש, שוב לקחתי ימי חופש ושוב התבטלה.
לבסוף, ב-26.4.19 ללא ימי חופש מתוכננים, ועזרתו המדהימה של שחר המקסים, הצלחתי להוציא את הרכיבה לפועל בסופש, שאמנם היה לי פנוי מעבודה אך לאחר לילה לבן מעבודה ושבועיים מלאים בטיסות ושינה מועטה.

מאחר ושחר גר ביטבתה, ועלי להתחיל לרכב מאילת, אז כשלושה ימים קודם בעזרת חבר נוסף שגר בערבה שהיה בדרכו מהמרכז דרומה- הצלחתי להביא את האופניים לשחר.
וכך, בכל צעד שנעשה הרגשתי שהפעם, בפעם השלישית- הרכיבה תצא לפועל. וכשעליתי על אוטובוס בצהריים יום חמישי לכיוון יטבתה ידעתי שזהו. זה קורה.
במשך כשלושה ימים ארזתי כל מה שצריך והייתי מוכנה לצאת לדרך. ציוד, ביגוד, תזונה. מאחר והרכיבה יצאה על פסח נערכתי טרם החג וקניתי פיתות ופסטות ובאתי מוכנה עם פחמימות ליום הארוך הזה. ( עם מצות לא הייתי מגיעה רחוק🤪).

הגעתי ליטבתה ושם שחר ובני משפחתו קיבלו אותי בצורה מדהימה בלי להכירני, הרי שחר בעצמו רכב ממטולה לאילת לפני כמה שנים כך שהם הכירו את גודל והבנת האתגר אותו לקחתי ואת התפקיד של שחר כמלווה.
את שחר הכרתי שנה שעברה כשרכבתי את מטולה אילת כאשר נענה בשמחה לבקשתה של דורה (שידעה על הרכיבה והייתה בקשר עם תום ומעודכנת ברכיבה דרכו) שהתקשרה אליו בלי ידעתי וביקשה ממנו לבוא לסייע לי וללוות אותי על כביש הערבה לאחר שהיו לי בעיות בתאורה של הרכב ליווי.
כך הכרתי את שחר , ושנה לאחר מכן הוא זה שמלווה אותי.סיפור מדהים בפני עצמו.

אני קוראת לרכיבה הזו "מים סוף אל ים כנרת" מאחר ובמקור
התכוונתי להגיע למטולה אך לבסוף הגעתי לכנרת- לחוף צמח, והיו חסרים לי 80 ק"מ ועוד כמה שעות רכיבה קשות על מנת להגיע לגבול הצפוני של המדינה. אז לאחר 400 ק"מ ברכיבה במשך 16:35 שעות נטו של מלחמה ברוחות צפוניות קשות מהרגע הראשון בטאבה ועד לצפון, חום אימים החל מהערבה כשזרחה השמש ובכל שעות הצהריים בים המלח וכן בעיה בהילוכים באופניים שלא עבדו שגרמו לי לבלת"מ ארוך והתמודדות לאחר מכן בכל עצירה- החלטתי שהשגתי מה שרציתי בצורה הכי טובה שעשיתי בהתאם לתנאים הקשים שהיו ועייפות מטורפת שסחבתי במשך כל הרכיבה שהגעתי איתה טרם תחילת האתגר . הדבר הפיזי הכי קשה שעשיתי, ולא דווקא בגלל עומס על הרגליים- הן היו בסדר גמור חוץ מכפות רגליים רדומות מהן סובלת לרוב ברכיבות (שלא מוצאת לכך פתרון), דווקא פלג הגוף העליון כאב, ועיניים אדומות של עייפות הייתה ניכרת. אבל הראש- הראש היה חזק אפילו שלרגעים לא ראיתי את הסוף. כביש הערבה שלא נגמר ( רק לאחר 7 שעות.כ-200 ק"מ) כביש ים המלח שהתארך ועצירה ארוכה בשיא החום במצדה, וכמובן כל הדרך לבית שאן וצמח בשיא החושך ולא להאמין שיש לי עוד כ-200 קמ.. כשהחלטתי עם עצמי לסיים בצמח- עדיין עצרתי בדיוק 5 ק"מ לסיום (10 דק רכיבה!!!) כי הייתי רעבה והייתי חייבת הפסקה לנוח ולעצום לרגע את העיניים, לאחר שהן שהתגלגלו לי תוך כדי רכיבה. מי שמכיר אותי יודע שאם החלטתי לעצור ולסיים בטוב ולא להגיע למה שתכננתי מבין שאין פה מדובר בויתור עצמי או כשלון. אם החלטתי לסיים בצמח- זה אחרי מחשבות רבות והבנה שאין טעם להמשיך. בשבתות אני לא יוצאת מהבית לרכיבה פחות מ-100 ק"מ לפחות.
אז להפסיק כ- 80 ק"מ לסיום המתוכנן.? ההחלטה שלי הייתה כנראה צריכה להלקח כפי שנלקחה. רכבתי רגוע. יכולה להמשיך ולהגיע למטולה, והייתי מגיעה אבל בחרתי אחרת. לא ראיתי בזה טעם הפעם ואני שלמה עם זה ואני שמחה עם מה שהצלחתי. נדירות הפעמים שבתחום הטריאתלון ובאופניים בפרט עצרתי, חתכתי, קיצרתי וחשבתי על הסיום או על לעצור ולכן אני גאה בי. ביכולת, בכל ההתנהלות, הארגון, ההחלטות וההתמודדות עם התנאים. עכשיו סוף סוף יכולה להתפנות לדברים יותר חשובים בשבילי ולהתרכז בהם.

לולא העזרה של החבר שהביא את האופניים דרומה- לא חושבת שהייתי מצליחה להוציא את הרכיבה לפועל. וכמובן גם לולא שחר שהתגייס בשבילי ונתן מעצמו מעל ומעבר בשביל שאשיג את מבוקשי, בטיפול מסור ואחראי כדי שלא יקרה לי דבר רע בכביש ובכלל.

מתוודה שהיה קשה
בעיקר בעיקר רציתי לישון
העבודה הפריעה לי לבוא רעננה. כבר בכביש הערבה אחרי 6 שעות רכיבה בלבד העיניים שלי היו אדומות , והחל מים המלח ידעתי שקל זה לא יהיה.
היה מאבק
אבל הצלחתי. נהניתי מהיום המיוחד הזה. אבל גם היה קשה. חלק מהעניין.

ללא הנכונות של שחר לעזור לי להוציא לפועל מה שתכננתי כבר שנה שלמה והתבטל לי פעמיים- זה לא היה קורה בקרוב. היה לי חשוב לא לחכות עם הרכיבה הזו מאחר ובאתי במצב פיזי טוב מאד. וזה היה ניכר ביכולות שלי. לא העליתי דופק. לא התנשמתי. רכבתי רגוע כביכול. ברור שעבדתי אבל הכושר שהגעתי אליו אחרי 4 תחרויות איש הברזל בשנה וחצי האחרונות, רכיבות נפח במסגרת האימונים לתחרויות וכן רכיבה ממטולה לאילת בשנה שעברה - הם שאיפשרו לי לצאת למסע שכזה בכושר מעולה של רגליים, ראש, גוף, ונפש.
הייתי צריכה לסיים את התקופה הארוכה מאד שעברתי בשילוב עם העבודה הזו במשהו קצת משוגע אתגרי ואחר ולהמשיך הלאה כרגע. (שלא לדבר שהתחלתי לרכוב שטח שזה מדהים).

היה רגע אחד ששחר חיבק אותי בעצירה לפני בית שאן כשלא ראיתי את הסוף מתקרב והתחילו שוב רוחות צפוניות חזקות ונהיה לי קר והשעה כבר 1 בלילה . שחר חיבק אותי והאמת- שממש הייתי צריכה את זה..וכמעט בכיתי לו על הכתף. רציתי. כי היה בי שבר..היה בי קושי..היה לי קשה ואני לא נוהגת לומר שהיה קשה על משהו. אבל הפעם לא רק היה לא קל. אלא היה קשה. ידעתי שאני צריכה רק להמשיך לרכוב רגוע. שזה די מה שעשיתי כל הרכיבה. לא היה רגע שנתתי מעבר. לא בעליה, לא בירידה, ולא במישור.
ועדיין כל עצירה למרות שידעתי שרוכבת רגוע- כבר בקושי ירדתי לארובר..כאבו לי הידיים והשכמות והרגשתי צורך לבכות לו על הכתף. להתפרק. אבל עצרתי. כי החיבוק שלו ( עם כמה שיכול היה דווקא להוציא ממני את הבכי ברגע של חולשה כשאני אומרת " אין לי כוח..") דווקא חיזק אותי. שחר תמך בי וזה עזר לי לעלות מחדש על האופניים.

שחר..
פשוט תודה... על הכל.

אני לא מאמינה שזה נגמר כל כך מהר, וזה היה כלכך ארוך..
עוד משהו שעשיתי בחיים שלי שלעולם לא אשכח.
אמנם הוא היה קשה ממה שחשבתי אבל זה רק מעצים את כל מה שהיה שם. ביני לבין עצמי, ביני לבין שחר ביום מיוחד ברגעים שהם שלנו בלבד ,ובין האופניים לבין הארץ היפה שלנו.
מים סוף אל ים כנרת או בקיצור : ים אל ים ( אבל לאורך ) .

תעשו את הדברים שאתם אוהבים. כי אין לנו גבול..
*להיות. לחיות. להאמין. BeLiEVe*

היא-לי לב💞 עד הפעם הבאה..

26.4.19

תודה לשחר, נועם, ששי, משה, דוידי .