בסוף את מוצאת את עצמך שוכבת במיטה בלילה, בחדר במלון לבד, בחושך, נקייה אחרי מקלחת חמה, בוהה בתקרה, לא נרדמת, וחושבת:
"וואו.. סיימת עכשיו ישראמן מלא.."
שעות ארוכות מאד של פעילות, מאמץ, לעיתים גם הישרדות- ובסוף- שקט. נגמר...
ישראמן מלא 2018: כמה מילים, שבאות מהלב..(כמובן..)
בתחילת אוקטובר עזבתי קבוצת טריאתלון שאהבתי. עזבתי בצער ולא ידעתי איך אני אמורה להתאמן עכשיו לישראמן מלא..זה לא חצי ישראמן..זה לא איירון מן מלא "רגיל", זה ישראמן..
לאחר כמה שבועות מאד קשים נפשית ורגשית הגיע אליי שם של מאמן והחלטתי להתקשר אליו לשאול אם יהיה מעוניין לאמן אותי לישראמן. אלו היו ימים אבודים. באימונים, מעצמי, בכיתי המון, כאב לי הלב..
אותו מאמן אמר לי בשיחה שהזמן קצר בשביל להתאמן לישראמן מלא.. סיפרתי לו שלא הורדתי את הרגל מהגז מאז איירון מן אוסטריה ביולי האחרון, וישר אחרי אוסטריה התחריתי במכביה ובעוד כמה טריאתלונים.
בשיחה הבנתי שבזבזתי זמן מיותר בבכי במקום למצוא דרך להתאמן לישראמן.
נפגשנו לשיחת היכרות שחלה בסוף אוקטובר ובה הציע שאוותר על הישראמן או שלפחות אעשה חצי, ואתמקד , אתחזק ואשתפר לאיירון בקיץ אליו אני רשומה. כי הזמן היה לרעתי. היו לי פחות מ-3 חודשים להתאמן לישראמן.
אני לא תמיד אדם שעומד בנחרצות מוחלטת על עמדתו ודעתו בטח לא מול אדם חדש, זר, איתו את מנסה יחד לבנות דרך חדשה. אך הפעם עמדתי עם הלב שלי ואמרתי לו : גל, את הישראמן הזה אני עושה. ואני עושה את המלא. אני צריכה את זה לנפש. אני חייבת את זה לנפש. רק בשבילה. ובשבילי.
צריכה את האימונים הארוכים, את השעות הארוכות. אני חייבת להרים את עצמי ולהציל את הלב שלי ואת עצמי. גל הבין שמדובר פה בבחורה רגישה שגם יודעת מה היא רוצה ומה היא עושה והלך איתי ועם הרצונות. התחלנו את הדרך יחד.
שבתות שלמות של רכיבות לבד של 5 שעות כל פעם. לבד על הארובר, כמה ג'לים, והרבה מחשבות.
ריצות ארוכות מאד והרבה חומר למחשבה. שחיות ארוכות ומחנה אימונים לבד באילת 4 ימים.
בהתחלה היה עוד בכי שיצא לו תוך כדי, אחכ כעסים וצעקות, ועם הזמן הרכיבות היו לגמרי אימון ממוקד מחשבתית לישראמן. וכל אימון רכיבה ריצה או שחייה דמיינתי את עצמי על המסלול.
עברתי פציעה בתאומים שתיסכלה אותי אך יצאתי ממנה, עברתי שעות ארוכות בטיסות מעייפות בשעות הפוכות וארצות רחוקות וקרות ושילוב של אימונים עצימים לפני ואחרי טיסה וגם בחו"ל. לא היה זמן לוותר. לא לעייפות, לא לבקרים המוקדמים, לא לשעון המעורר , לא לקור לא למרחק ולא לבד. קמתי יצאתי התאמנתי.
לימים כבר התחזקתי נפשית ורגשית וחיכיתי כבר לישראמן. בשבוע שקדם לישראמן הייתי על סף התרגשות עצומה. יכולתי לחשוב על הישראמן והלב שלי דפק והתחלתי להזיע.. הייתי לגמרי שם. רציתי כבר לזנק.
הישראמן היה בשבילי לא רק לעבור את קו הסיום בחיוך ענק, בזמן טוב, בזכייה בפודיום ובהרגשה גופנית ופיזית טובה אחרי ניהול טוב ונכון של תחרות.
אלא הישראמן בשבילי היה להגיע לקו הזינוק, לעמוד עם המשקפת והכובע למול הים המדהים, לצד מאות אנשים בחליפות שחייה , כשאני ממוקדת מטרה – נקייה מכל מחשבה רגשית שלא קשורה לתחרות, ומבינה שקו הזינוק הוא מבחינתי סגירת תקופה קשה שעברתי. ושהישראמן , ההתמודדות איתו לבד באימונים, ברגשות, בבכי , בנפילות הנפשיות- הוא פשוט הניצחון שלי לכל התקופה הזו ולכל המסע הרגשי נפשי שעברתי. קו הזינוק היה בשבילי קו הסיום.
התחרות עצמה נעטפה בקור, רוח ומבול מטורף ערב לפני הזינוק שהרטיב והציף את המסלול ואת שטח ההחלפה.
הגעתי לתחרות עייפה משבוע שלא הצלחתי לישון, מ-2 טיסות בעבודה שלא הצלחתי להתאושש מהן. אך ניסיתי להתעלם. וקמתי בבוקר הזינוק ממוקדת ומפוקסת. והנה הזינוק .הים מדהים, שחייה טובה וזמן מצויין בשבילי. ריצה מהירה לשטח החלפה, יציאה לרכיבה ואז טיפוס לנטפים. שם נחתה עליי עייפות של רצון ללכת לישון. ויש לי עוד יום מאוד ארוך לפניי..180 ק"מ רכיבה ואז מרתון ריצה.. ידעתי שאסור לי לחשוב על העייפות, אסור לחשוב על הקור, אסור לחשוב על הרוחות שכולם אומרים שהיו מטורפות, וכן גם אני בעיקר בלג האחרון מעובדה לנטפים, לא הייתה סיבה לחשוב על הקושי. לא חשבתי על הרוח. לא היו מקום למחשבות כאלו. גם לא היה מקום למחשבות רגשיות על מה שעברתי מה שעוברת. הייתי רק בתוך התחרות. למרות השעות הארוכות על האופניים שנתנו פתח לכל מחשבה ורגש. הפעם בניגוד לאימונים לא נתתי ללב להשתתף. רכיבה טובה מאד, ניהול תזונה וביגוד מושלם והגעה לT2 .למרתון יצאתי אחרי החלפה מאד מהירה ואז אני מבינה שאני לא מרגישה את כפות הרגליים שלי. שהן קפואות ורדומות לגמרי. רק לאחר 4 קמ הן חזרו לעצמן. אבל אז הרגשתי כאב חד באצבעות.. והרגשתי וידעתי שיורד לי דם. אבל המשכתי. והרגשתי עייפות מטורפת. ומרגע זה הייתי רק במצב הישרדותי. פשוט לרוץ ולא לעצור. לעצור רק בתחנות הזנה לשניות בודדות לשתות שלוק מים איזוטוני ורד בול שאמא אורי וצור אחיי הביאו לי ולהמשיך. לא היה זמן להתמהמה. יש עוד דרך ארוכה. ופעם ראשונה שאומרת לדואגים סביבי ששואלים אם אני צריכה משהו – שאני רוצה לסיים. בלחש. בלי לבזבז אנרגיות מיותרות.
העידוד הלא נגמר בתחנות ההזנה מהקבוצות השונות היה מדהים, מעוברי האורח שקראו לי בשם, החברים שלא הפסיקו לדחוף ולפרגן –דבר שכזה מרגש אותי עד מאד..
החל מקבוצת הטריאתלון הראשונה שלי לפני שנתיים וחצי – זן, שלמרות שעבר זמן ויש ניתוק – לא הפסיקו לעודד ולעזור. עד לטריהארד קבוצתי האחרונה שהיו שם בשבילי כאילו אני חלק מהם עדיין. אקסטרים וליאור המקסים בתחנת שחמון שתפס אותי בעת מצוקה רגעית של עייפות ודרש שאעצור בכל תחנת הזנה והוסיף שצור ואמא מחכים לי למטה וזה נתן לי כוח. הקבוצה המדהימה של הילה - ניטרו וכמובן זון3 שאמנם לא הייתי בקבוצתם אף פעם אך הם מרגישים לי בית- עודדו ללא הפסק בתחנת מרדיאן ולאורך המסלול. וכמובן צור אורי ואמא שלא הפסיקו לזוז על המסלול רק בשביל להזין אותי ברד בול ותמיכה נפשית.
כמה זה מרגש, ואתה חווה את זה עוצמתי ביותר כשאתה על המסלול, ובעיקר כשאתה עושה את המלא, כשהחושך יורד, והקור עוטף, הקילומטרים מצטברים והעייפות עוטפת.
ואז כשאת מגיעה לארומה בפעם האחרונה, והפעם את צריכה להמשיך ישר לקו הסיום, הגוף מתמלא באושר שאין לתארו, נכנסת לשטיח בקריאות עידוד של האנשים המדהימים שנשארו כדי לעודד את המתחרים ואת יקיריהם, את זורקת צעקה של "יוווווו" לאוויר, מקפצת אגרופים חזקים ועוברת את קו הסיום בחיוך ענק, מחבקת את אמא שמעניקה לך את המדליה שלראשונה רואה אותך מתחרה במרחק המלא, מקבלת אהבה משני אחייך המופלאים שהתחרו במרחק החצי, תופסת את הרגע הזה ויודעת שתקחי אותו איתך לנצח.
חוזרת לחדר, בלילה מאוחר, ומוצאת חבילת שוקולדים ששלחו לך במיוחד עם פתק ובו כתוב : חזקה מהרוח.. שיר של גלי עטרי ששלחו לך בבוקר הנסיעה לאילת:
"היא הייתה חזקה מהחורף היתה חזקה מסופה
לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכוח שלה. מתוך עולמות שבורים היא צומחת, לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה..."

בסוף, את מוצאת את עצמך שוכבת בלילה בשקט במיטה בחדר במלון לבד בחושך נקייה אחרי מקלחת חמה, בוהה בתקרה, לא נרדמת, מאושרת וחושבת: וואו.. סיימת עכשיו ישראמן מלא.. אחרי כל התקופה שעברת.. ולבד.. ואחרי יום ארוך של עשייה..

תודה רבה לגל תיכון המאמן שלי שמאמין בי יותר ממני. שיחד עם המקצועיות שלו והרצינות החלומות שלי- הגענו והשגנו ונמשיך לחלום ולהגשים.

תודה לאמא שלי המדהימה שהייתה שם בשבילי בשביל צור ובשביל אורי. ושהם היו שם בשבילי.

כי כשהנפש רוצה – הגוף יכול.
להיות.לחיות. להאמין BeLiEVe
קומו ותעשו. הכל אפשרי. רק תרצו. אין על תחושת הניצחון שלנו את עצמינו. על הגוף. על הלב. על הראש. על הכאב. על העצב.

(.שמחה שהשנה אני זו שהייתי עם מספר החזה האדום והייתי חלק מהמלא בתחרות שאומרים שהייתה אחת הקשות מבחינת מזג אויר ורוחות.
ומפה אני צריכה רק להתחזק לחייך ולהיות מאושרת
לשכוח את כל האנשים שעושים לי לא טוב.לא להתעסק בהם אפילו במחשבות
הם לא ראויים לי
עברתי פרק עצום בחיי ומפה אני רק ממשיכה קדימה. מקוה לעמוד במילים שלי..)