11:51

שעות 

 זה הזמן. והנה כמה מילים
ביום ראשון האחרון התחריתי לראשונה בתחרות איש הברזל הנפרשת למרחק של 226 ק"מ. 3.8 שחייה, 180 ק"מ רכיבה, ולבסוף 42.2 ק"מ ריצה – מרתון
חשבתי איך לסכם , ומה לכתוב, בסוף החלטתי על כמה נקודות עיקריות שסבבו סביב התחרות הזו וההחלטה לקיים אותה דווקא בקלגנפורט – אוסטריה
לפני 3 שנים אחי ,צור , התחרה באותה תחרות, זו לא הפעם הראשונה שהצטרפתי אליו לתחרויות שלו – אך זו הפעם הראשונה שאמרתי : כאן יהיה האיירון מן הראשון שלי.. מיותר לציין שלפני 3 שנים לא היה לי מושג מה זה טריאתלון חוץ ממה שראיתי בתחרויות של אחי צור
גם בתחרויות שקדמו לקלגנפורט שטסתי עם צור : בציריך, ופרנקפורט - לא יכולתי שלא להרגיש משהו בתוך הבטן והלב שמרגיש לי מאד חזק ובצורה שמזמן לא הרגשתי. לראות את המתחרים סוחבים אופניים במזודוות מיוחדות בשדה התעופה ולראות נשים חוצות את קו הסיום ועוד לפני גברים פשוט עשה לי לחשוב שבא לי גם
אני זוכרת שלפני כמה שנים, בפעם הראשונה שטסתי עם צור לציריך, לאחר התחרות הוא אמר שחשב עליי כל התחרות וידע שארצה להכנס לתחום הזה גם, והציע לי לא להתחיל עם זה כי זה שואב.. והוא צדק. לא הקשבתי לו. לקח לי כמה שנים אבל נכנסתי. ונשאבתי
בעוד צור רץ בקלגנפורט בדיוק באותו המסלול אותו אני רצתי בראשון האחרון, חבר של צור שבא לעודד ולא להשתתף באותה תחרות –עמד לידי והציע לי להתחיל במרתון טבריה שהוא חביב ונחמד. אז נרשמתי. קניתי שעון. התחלתי לרוץ פה ושם וככה עשיתי את המרתון הראשון שלי.
לפני שנתיים בלבד נכנסתי לתחום הטריאתלון, למדתי ללבוש טייץ, קניתי אופניים, וכל הנלווה לכך.גם החשבון בנק גדל..אך לא לכיוון הפלוס
לפני שנה בדיוק נרשמתי לאיש ברזל מלא – לאוסטריה, כשמאחורי 2 חצאי ישראמן, חצי איש גן שמואל וכעשרה טריאתלונים
במהלך החודשים האחרונים לאימונים, ממש בשיאם ,נתקפתי כאבים בריאותיים (. (לא פציעת ספורט) שלא שיתפתי בהם (לקח בפני עצמו). הכאבים הגיעו בסביבות פבואר, באו והלכו ולא נתתי להם משמעות. באפריל, בחג הפסח הם גברו באופן חד משמעי ולא יכולתי לשאת בכאב.הם פקדו אותי גם באימונים וגם לאחריהם ובתחילת מאי לאחר הבנה שעליי לגבור על פחדים ובושה הלכתי ל-2 רופאים שונים שהמליצו על ניתוח מאחר וידעתי, וגם הם, – שהכאב לא יעבור מעצמו ואיכות החיים שלי תדעך (וגם ככה הייתה כבר על הסף)
חשבתי שאצליח לחכות לניתוח שייקבע לי דרך קופת החולים אך בחג שבועות לאחר כאבי תופת , בכי בלתי פוסק לראשונה למול הוריי, ובלי יכולת לקום מהספה כשגם במצב שכיבה אני סובלת – החלטתי לבצע ניתוח פרטי יום לפני טריאתלון תל אביב בו הייתי רשומה.חודש בדיוק לפני תחרות איש הברזל שלי
שיתפתי רק את הקרובים אליי בניתוח , ואת אלו שהתעניינו למה לא באתי לטריאתלון..ולאן נעלמתי באימונים
ההתאוששות מהניתוח שהיה אמנם קצר אך בהרדמה מלאה לקחה יותר זמן ממה שחשבתי, דבר שהכניס אותי לתסכול נוסף
הניתוח נערך כשבוע לפני מחנה האימונים המסכם לאיש הברזל, ולאחר שבועיים של חוסר יכולת להתאמן בגלל הכאבים ובכך הפסד של כל הרכיבות הארוכות שהיה עלי לבצע (180 קמ, וכן ריצות ארוכות שבאו מיד בתום הרכיבה)
כבר ראיתי איך חודשים של אימונים , מוטיבציה , רצון ויכולת נזרקים לפח.. אך יום לפני המחנה התפרים פסקו לכאוב, הבחילות מההרדמה חלפו, הגוף התנהג רגיל והאושר חזר לחיי. יצאתי למחנה ושם היה לי לא קל. גם כי המחנה עצמו היה לא פשוט וגם בגלל כל מה שהגוף עבר.
שאלו אותי אם אני מוכנה לתחרות ואף פעם לא עניתי שכן..עניתי שלא יודעת.. כי גם לאחר המחנה עבדתי ללא הפסקה ושוב – בלי היכולת להתאמן כלל.. רק פעם בשבוע בשבת..
חששתי. לכן לא פרסמתי טרם התחרות. לא העליתי תמונות מההרשמה ומהימים שלפני הזינוק, גם כי זו תחרות שמוכן ככל שתהיה – כאב בטן אחד , כאב שרירי ,עומס ברגלים ועוד ועוד – יכול לפקשש תחרות שלמה.
למזלי, בשבילי – התחרות הייתה מושלמת. קודם כל נהניתי מכל רגע, חייכתי כמעט תמיד. ולא היה לי קשה..לא היה קל אבל לא ממש קשה. (אולי יכולתי לתת יותר?!)
לא כאב לי כלום, לא עצרתי לרגע. עשיתי מה שיכולתי ושמחתי על התוצאה (למרות שרציתי מהר יותר לפני כמה חודשים, אך לאחר המחנה חישבתי מחדש את הזמנים והרצונות) . שמחתי מאד לעשות סאב 12 (מתחת ל12 שעות )באיירון מן הראשון שלי .
נהניתי מכל רגע עם הקבוצה שלי טריהארד שהצטרפתי אליה במרץ האחרון, החל מהאימונים הארוכים והמשותפים שעברנו, העזרה זה לזו, הדחיפה העידוד, עד לטיסה המשותפת בה הבאתי לכל אחד שקית ממתקים קטנה כדי להמתיק את הנסיעה ולגרום לאחווה וריגוש לקראת מה שבעוד כמה ימים כל אחד מאיתנו יעבור. כל אחד ברדכו שלו.
אני מודה לענבר זהבי Inbar Zahavi Meyer. Tom Marmarelli ותום מרמרלי מאמניי, שהנחו אותי, כיוונו , הקשיבו ייעצו ועזרו לי להגשים עוד חלום שבזמנו רקמתי והשבוע בא לידי מימוש בצורה טובה. (כמובן שרוצה טובה יותר, ולכן יש את שנה הבאה..ואת אחריה..ואת.....) תודה לאנה מרמרלי Anna Shay Marmarelliעל הליווי , הצילומים והעזרה הלוגיסטית. וכמובן תודה לצוות המאמנים הנוסף (יואב, ערן, אנטון, עידו)
תודה לחבריי לקבוצה שתמיד תמכו בי, חיזקו, פירגנו ועזרו לי להיות טובה יותר , ובסוף גם הבינו שאני לא סנובית כמו שחשבו...אלא שאני לפעמים פשוט יותר בייישנית וסגורה..
תודה לדורה הלר Dora Hellerעל קסדת הנגש, שתמיד שאני חובשת אותה אני זוכרת מי חבשה אותה לפניי וכמה דרך ארוכה עוד יש לי לפלס עד שאגיע לרמה בה אני חושקת.
תודה לאילן בננו על השעון מחשב שהציל אותי במחנה ובתחרות, שישב לי בול מול העיניים ולא הייתי צריכה להציץ כל הזמן על היד ולהתעסק בדברים אחרים.
וכמובן , תודה לצורקי,אחי המדהים, והחבר הטוב שלי, על גלגל הדיסק שהשאיל לי לתקופת האימונים והתחרות, האמונה המלאה בי, השיחות, ההכוונה, הייעוץ, ההקשבה, ההתרגשות יחד איתי ביום שלפני התחרות, וכמובן הגאווה שהשבתי לו בתום התחרות. ושתמיד תמיד רוצה רק בטובתי ושאעשה את הבחירות וההחלטות הנכונות והטובות.
ולא, לא אשקר. לפעמים קשה לי להיות אחות של... אחות של איש ברזל אמיתי בזמן של 9:30..
אז אני לא רצה כמותו. וכנראה אף פעם לא ארוץ ככה. לרכוב אולי יום אחד אצליח.
אז קשה עם השוואות, בעיקר לי.. אבל זו מי שאני. וזה מה שיש בי.
אז זהו.. היה לי מושלם. כבר לא זוכרת שעשיתי את זה.. זה נגמר ברגע..
תעשו מה שאתם אוהבים. תנסו דברים חדשים. משהו ייגע לכם בלב..
כשהנפש רוצה – הגוף יכול – BeLiEVe
להיות. לחיות. להאמין.
נ.ב
איש הברזל האמיתי הוא למעשה להגיע הביתה לפנות בוקר מהטיסה אחרי התחרות הזו...
ולעלות 3 קומות בלי מעלית בכמה נגלות: מזוודה כבדה..אופניים..תיק.. :)ולפרוק את הכל..

זה הברזל.
IronWoman