לפני שנה בדיוק ב2.7.17 השתתפתי באוסטריה בתחרות איש הברזל הראשונה שלי.
בדרכי לקו הזינוק בכיתי מעצב. רציתי שאמא שלי תהיה שם איתי. אך אינה הגיעה. והייתי שם לבד. ללא בן משפחה וללא אמא.
השבוע, כשנה בדיוק לאחר איירון מן אוסטריה, 8.7.18 - בדרכי לקו הזינוק של איירון מן פרנקפורט שהינה תחרות הברזל השלישית שלי בכלל והשנה- בכיתי מהתרגשות. כי אמא עמדה לידי.

את האימונים שלי, כפי שרבים כבר מכירים אותי- אני מבצעת לבד. חורף, קיץ, ישראל, חו"ל, אימונים ארוכים/קצרים- אני לבד. וכך למעשה פרט ממה שעולה לפייסבוק פה ושם עם איזה מוסר השכל לאימון וניסיון להגיע ללב הקורא, ופרט לאימונים שעולים לסטרבה (שיש לי שם מעט עוקבים שעוקבים אחרי ואני אפילו לא מבינה למה הם עוקבים אחרי בכלל) אז את מרבית הדרך אני עוברת לבד. המשפחה לרוב אינה יודעת כמה רצתי בשרב באותו הבוקר לאחר שחזרתי מטיסה ובה לילה לבן, כמה רכבתי בשבת בגשם שוטף ובאתי ישר אחריה ליומולדת של אחי הקטן, אולי רק צור אחי שבתחום לעיתים היה שותף לאימון כזה או אחר.

כך גם עוברת את עונת הטריאתלונים. עוד פודיום ועוד גביע. עוד מדליה ועוד תמונה מחוייכת לאחר שהזעתי בתחרות. אבל בבית כבר פחות שיתפתי.

אז גם לאיש הברזל בפרנקפורט נסעתי בלי לומר כמעט לאף אחד בבית. אפילו אחד מאחיי הטייסים באל-על התבאס שלא אמרתי לו להיות על הטיסה ולהביא אותי לשם.
ביום רביעי בערב כשאני נחה במיטה במלון אמא שואלת בוואטאספ איפה אני. עניתי לה. והוספתי שיש לי תחרות ביום ראשון..

ביום שישי יומיים לפני התחרות אמא החלה לסמס לי הודעות שהיו נראות לי אחרות.. לבסוף שאלתי "..אמא..את פה?..."
"אז איפה אני יכולה להיות?" ענתה..

ישבתי בחדר שניה לפני מקלחת אחרי שחזרתי משחיה קצרה באגם ורכיבה קלה ופרצתי בבכי מהתרגשות.

אמא באה להפתיע אותי..לקחה מלון שאיכשהו יצא מטר משלי(בלי שתדע) כי ידעה כמה אני צריכה את השקט שלי ולישון טוב לפני תחרות גדולה.
ברגעים שיכולנו בילינו ביחד בהפקדות הציוד, במסעדה הביתית שמצאתי לעצמי מטר מהמלון בה אכלתי רק פסטה ופיצה כל צהריים וערב במשך 4 ימים עד שאמא הגיעה והוסיפה גם בירה למנה היומית בעוד אני הייתי מחוברת לבקבוק האיזוטוני כמדי יום.

בבוקר הזינוק בשקט שלי ניגשתי לראות שהכל תקין עם הציוד בשטח ההחלפה ועם האופניים.
כשיצאתי משם התחלנו ללכת לעבר האגם ואמא אמרה שגל המאמן חיפש אותי. גל בעצמו עשה מעשה מדהים והפתיע באותו בוקר אותי ואת שאר מתאמניו והגיע על מנת לראות אותנו מזנקים במוכנות מלאה ומסיימים בחיוך והנאה.
עמדתי מול גל דקות קצרות ונתן לי תדריך קצר. התחבקנו. והתחלתי לרעוד. לא , לא מקור... תחושה עברה לי בגוף. טרם ידעתי לזהות אותה. בתום החיבוק הוסיף "התאמנת הכי טוב שיכולת במגבלות שלך. של העבודה. של העייפות. של הכאבים ברכיבה. הגעת מוכנה. התאמנת חזק. ברצינות. תהיי בשלך. בשקט שלך. נטרלי רעשי רקע ותהיה לך יופי של תחרות. " חיבקתי אותו שוב ואז הרעד הפך לבכי..ואז כבר הכרתי את התחושה..לחשתי לו על הצוואר "אני מתרגשת.."
ומה שלמעשה ריגש אותי הוא שאמא שלי עמדה לידנו ושמעה כל מה שאמר לי. וזה ריגש אותי עד בכי. ניגבתי דמעות גדולות חיבקתי אותה ולחשתי לה תודה שבאת בשבילי... אותו משפט שאמרתי לה בצהריי שישי כשהפתיעה אותי בלובי במלון..

הפוסט הזה הוא לא על רוחות הפנים המרובות שהיו ברכיבה.
לא על ה-5 קמ הנוספים ברכיבה (185ק"מ) שמוסיפים עוד דקות לתוצאה.
לא על החום בריצה והטקטיקה שבחרתי לעצור בכל תחנת הזנה לשתות ולשפוך מים. הפוסט הזה יותר על הלב. פוסט שלא רציתי לכתוב. רק אולי לשים תמונה או שתיים.

היום יום ראשון. שבוע מהתחרות. מרוב עייפות לא היו בי אפילו כוחות לא לכתוב משהו, אלא אפילו לחשוב מה לכתוב. וזה לא אופייני לי. אדם רגיש שכמותי.
אבל הרמת עייפות שאני מצוייה בה מאז התחרות ושכבר הספקתי שוב להיות בחצי עולם בשעות לא שעות ( וכרגע בכלל כבר יום חמישי ואני בניויורק)( עבודה באוויר) גרמו לי לחשוב שהפעם לא אכתוב דבר על התחרות.
אך בסוף הוא נכתב על הלב. ועדיין אכתוב ממש מעט על התחרות:
לא אשקר. רציתי לסיים את התחרות הזו בתוצאה של 10:30-11:00. אפילו שכבר לפני חודשיים ויתרתי עליה.
היו לי משברים. לא היו בי כוחות נפשיים. לא היה לי זמן לאימונים. החסרתי מלא אימונים. כמעט לא שחיתי. רצתי אחרי לילות לבנים ועשיתי טריינר בלילות אחרי עוד טיסה ממנה חזרתי והייתי ערה בגללה מ3 בבוקר. במקום ללכת לישון התאמנתי. התאוששות ומנוחה נכונה כמעט אף פעם לא הייתה לי. טעות. אבל אני רגילה לזה כבר שנים. וככה התנהלתי. לפני כחודשיים התקשרתי לגל המאמן ושאלתי אותו אם אולי עדיף שנוותר על התחרות ובמקום זה נבצע אימוני בסיס שאף פעם לא עשיתי כי אני מתאמנת מתחרות ברזל לברזל. ובכך נשפר את השחייה שלי ואת הריצה שלי. כמעט חודש הלכתי בהחלטה אם בא לי להתחרות בכלל או לא. בסוף החלטתי להתחרות.
כשאנשים שאלו אותי אם אני מוכנה אז כל הזמן אמרתי שזו לא תחרות המטרה שלי. פתאום הבנתי שאיני מתרגשת ממנה. היא תקועה לי. היא לא נכונה לי. אפילו הייתה שבת אחת שרכבתי לבד 5 שעות ולא הצלחתי לייצר וואטים במישור ולא מהירות בירידות. אז ברחתי לעליות. כדי לסבול. וקצת בכיתי. הרמתי ידיים. אמרתי שאין פרנקפורט.
את החופש לתחרות מהעבודה קיבלתי רק 5 ימים לפני שטסתי לגרמניה. העבודה הייתה נוקשה בקבלת החופש וכבר קיבלתי את העובדה שלא אטוס. בתוך תוכי כאילו שמחתי. כבר הרגשתי שאני נלחמת מול כל הדברים ואין בי כוחות. מול העבודה. מול העייפות. מול האימונים. מול התחושה שאני מאכזבת כי לא תמיד מצליחה לבצע את האימון מרוב חוסר זמן או עייפות. ואיך אגשים את חלומותיי אם אני מוותרת.. והרי איני כזו.

ומנגד ידעתי שאם לא אקבל את החופש אני לא באמת אשמח. זו הייתה הדחקה ענקית. הרי כבר התאמנתי ( כמה שיכולתי) וכבר שילמתי לא מעט. השקעתי. ידעתי שזה ישבור אותי. וכשקיבלתי את החופש ידעתי שאני נוסעת ועושה את הכי טוב שלי.

ואני חושבת שכך עשיתי.
הייתי נאמנה לעצמי. לשקט שלי. לריכוז. להתמקדות באימונים האחרונים על המסלול. במנוחה. באכילת רק פסטה ופיצה ושתיית איזוטוני.( טוב נו, ושורת שוקולד כל ערב). הכנת הציוד בצורה הכי מקצועית ונכונה וכן התנהלות בתחרות בצורה מושלמת בשבילי. הקשבה בערב שלפני התחרות ובבוקר הזינוק ל-2 שירים אותם שומעת לפני תחרויות ארוכות.
התנתקות מהנייד משבת בצהריים והתעלמות ממי ששאל למספר החזה שלי. כי זה הלחיץ אותי. מבקשת מכם סליחה. עכשיו מובנת לכם הסיבה. ידעתי שמי שממש רוצה ימצא אותי כבר לבד באתר התחרות שמראה באופן מושלם את גרף ההתקדמות בתחרות של כל מתחרה גם לפי שמו. לא רק התרגשתי לבסוף מהתחרות הזו. גם נלחצתי. הרגשתי שמלא מסתכלים עליי. ואכן, לפי כמות הסמסים בוואטאספ ובפייסבוק שחיכו לי בנייד במלון בתום התחרות- גם מאנשים זרים לי- הבנתי שעקבו אחרי לא מעט אנשים וזה היה לי בראש במשך כל התחרות. וזה הלחיץ אותי. אבל עמדתי בזה. הבנתי שזה חלק מהעניין בתחרות שכזו למרות שלא תמיד אתה יודע איך תסתיים.
אני לא רציתי לאכזב. ולכן ניסיתי ורציתי להעלם מהרדאר..משאלות וסמסים ביום שלפני התחרות בעיקר. חששתי. הייתי צריכה להשאר ממוקדת. לנטרל רעשי רקע.

כן, הרכיבה זה הענף החזק שלי. כן , רציתי לראות 5:30 שעות על השעון בתום הרכיבה. אבל ידעתי שזו לא תחרות רכיבה ועדיף לי לראות מספר קצת יותר גבוה כדי שאח"כ ארוץ את המרתון בקצב אחיד ויציב כפי שעשיתי ,למרות שגם הוא יצא כ-20 דק מעל מה שציפיתי וזאת בשל האטה ב-10 קמ האחרונים ומעבר להליכה בכל תחנת הזנה על מנת להשאיר את הגוף מוזן. יכול להיות שזה עלה לי בדקות בודדות. ואולי זה הציל אותי מעוד שעה ויותר על המסלול.
אז הורדתי וואטים כי הרגשתי שזה חזק מידי לברזל , הרוחות מנעו את העלאת הקמש, ולבסוף סיימתי את התחרות ב-11:29 שעות. נכון. יותר ממה שרציתי ותכננתי. אך אני גאה בעצמי על תחרות טובה. על הרגשה טובה. על גוף איתן ונאמן שסחב אותי עד הסיום וגרם לי לסיים בחיוך בשמחה ובהרגשה שנתתי הכל. ולא השארתי דבר על המסלול. אני חושבת..
כשסיימתי ראיתי על הלוח מולי זמן מוזר. רק אחכ הבנתי שזו השעה הנוכחית. לקח לי זמן לצאת מקו הסיום ואפילו לא לקחתי מדליה בהתחלה. לא ראיתי בכלל את המתנדבים עם המדליות. הייתי מאד מאד עייפה. הצלמת של טריהארד שעמדה בסיום אמרה לי " אולי תקחי ג׳ל?" כי החזקתי ביד עוד ג׳ל אחרון. נתתי בה מבט ועניתי לה: ג׳לים זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות עכשיו. נשארתי לעמוד ולדבר עם חבר. ולדבר עם אמא. ורק לאחר 20 דק בערך נכנסתי לשטח הסיום של המתחרים כדי להתיישב רגע. לאכול,הייתי מורעבת, לשתות. לנוח.. חרטתי את הזמנים על המדליה וכשהוחזרה לידי ראיתי שעשיתי 11:29. בכלל לא ידעתי. לא הצלחתי לחשב במהלך התחרות בדיוק על כמה אני כי לא ידעתי בכמה זמן עשיתי את ההחלפות. כשראיתי את הזמן יצאה לי שאגת שמחה לעצמי וקרנתי מאושר..

באותו ערב כבר ארזתי הכל בעייפות שיא ועל הבוקר ביום שני כבר המראתי הביתה עם אמא. לפינה שלי. בספה :)
ומאז כבר הספקתי להמריא לנחות להמריא לנחות לרכוב פעם אחת בשבת לרוץ בסנטרל פארק בניו יורק ולהשאר עייפה עד יום מותי.

תודה לגל תיכון המאמן שלי שהצליח להביא אותי מסתבר מוכנה לתחרות הזו למרות האילוצים הכה גדולים. האמת- לא מבינה איך הוא בכלל בונה לי את תוכנית האימונים..

תודה ל-ווה המדהים שראה אותי קופאת בשטח הסיום והביא לי את הג׳קט החדש שקנה באקספו ובכך הציל אותי.
טיפ: גם אם אתם חושבים שיהיה לכם חם בסיום כי אתם בתחרות בקיץ במקום חם , סיימתם בשמש והמלון נמצא כ-10 דקות הליכה מקו הסיום- אל תוותרו על השקית הלבנה לאחרי התחרות ותפקידו ביגוד חם. זו הטעות היחידה שלי.

תודה לטל אדומי שעם כמה שהיה לו קשה וכאב בעצמו והיה הקפה שלמה אחרי בריצה - חזר אחורה בריצה כדי להביא לי מים שפספסתי לקחת.

תודה ענקית למשפחה שתמכה בי מרחוק בוואטספ המשפחתי. לחברים ומכרים שתומכים ומפרגנים תמיד על הדרך והרצון.
לאחי צור המדהים איש הברזל שפרסם עליי פוסט קצר שריגש אותי מאד. הרי צור לא משתמש בפייסבוק כלל. רק כשחייב. כנראה עשיתי משהו ממש טוב אם זכיתי שיכתוב לי שהוא גאה בי ומעריך את המלחמה. ( ב-2012 ליוויתי אותו בפרנקפורט בתחרות שלו לפני שידעתי מה זה טייץ..וקינאתי בכל אחד על המסלול..אז כבר ידעתי שאני רוצה גם..)

וכמובן לאמא. שאת אמא שלי.

זה הברזל האמיתי
לעשות את הדברים שאתה אוהב מהלב
לקבל עליהם את התמיכה מהסביבה הקרובה גם אם לא תמיד זה מובן ולהשאר אוהבים קרובים וחברים.

תודה שבאת אמא
התחרות הזו הייתה בשבילך
אני אוהבת אותך

נ.ב
כן. גם לי עברה המחשבה בריצה "בשביל מה..."
בשביל מה אני רוצה להגיע לקונה בהוואי..
אלופת העולם לא אהיה..
והכסף רק אוזל..
כבר לא עדיף להוציא דיסק עם השירים שלי ולהופיע?
מחשבות, תחביבים ואהבות..
מה שכן. בזמן הקרוב שתראו אותי רוכבת בשבתות- אפילו אעצור לחיבוק, לומר שלום ואפילו אעשה הפסקה לתפוגזר ותמונה. עד ששוב אהיה במרדף אחרי השעון..לפני שנה בדיוק ב2.7.17 השתתפתי באוסטריה בתחרות איש הברזל הראשונה שלי.
בדרכי לקו הזינוק בכיתי מעצב. רציתי שאמא שלי תהיה שם איתי. אך אינה הגיעה. והייתי שם לבד. ללא בן משפחה וללא אמא.
השבוע, כשנה בדיוק לאחר איירון מן אוסטריה, 8.7.18 - בדרכי לקו הזינוק של איירון מן פרנקפורט שהינה תחרות הברזל השלישית שלי בכלל והשנה- בכיתי מהתרגשות. כי אמא עמדה לידי.

את האימונים שלי, כפי שרבים כבר מכירים אותי- אני מבצעת לבד. חורף, קיץ, ישראל, חו"ל, אימונים ארוכים/קצרים- אני לבד. וכך למעשה פרט ממה שעולה לפייסבוק פה ושם עם איזה מוסר השכל לאימון וניסיון להגיע ללב הקורא, ופרט לאימונים שעולים לסטרבה (שיש לי שם מעט עוקבים שעוקבים אחרי ואני אפילו לא מבינה למה הם עוקבים אחרי בכלל) אז את מרבית הדרך אני עוברת לבד. המשפחה לרוב אינה יודעת כמה רצתי בשרב באותו הבוקר לאחר שחזרתי מטיסה ובה לילה לבן, כמה רכבתי בשבת בגשם שוטף ובאתי ישר אחריה ליומולדת של אחי הקטן, אולי רק צור אחי שבתחום לעיתים היה שותף לאימון כזה או אחר.

כך גם עוברת את עונת הטריאתלונים. עוד פודיום ועוד גביע. עוד מדליה ועוד תמונה מחוייכת לאחר שהזעתי בתחרות. אבל בבית כבר פחות שיתפתי.

אז גם לאיש הברזל בפרנקפורט נסעתי בלי לומר כמעט לאף אחד בבית. אפילו אחד מאחיי הטייסים באל-על התבאס שלא אמרתי לו להיות על הטיסה ולהביא אותי לשם.
ביום רביעי בערב כשאני נחה במיטה במלון אמא שואלת בוואטאספ איפה אני. עניתי לה. והוספתי שיש לי תחרות ביום ראשון..

ביום שישי יומיים לפני התחרות אמא החלה לסמס לי הודעות שהיו נראות לי אחרות.. לבסוף שאלתי "..אמא..את פה?..."
"אז איפה אני יכולה להיות?" ענתה..

ישבתי בחדר שניה לפני מקלחת אחרי שחזרתי משחיה קצרה באגם ורכיבה קלה ופרצתי בבכי מהתרגשות.

אמא באה להפתיע אותי..לקחה מלון שאיכשהו יצא מטר משלי(בלי שתדע) כי ידעה כמה אני צריכה את השקט שלי ולישון טוב לפני תחרות גדולה.
ברגעים שיכולנו בילינו ביחד בהפקדות הציוד, במסעדה הביתית שמצאתי לעצמי מטר מהמלון בה אכלתי רק פסטה ופיצה כל צהריים וערב במשך 4 ימים עד שאמא הגיעה והוסיפה גם בירה למנה היומית בעוד אני הייתי מחוברת לבקבוק האיזוטוני כמדי יום.

בבוקר הזינוק בשקט שלי ניגשתי לראות שהכל תקין עם הציוד בשטח ההחלפה ועם האופניים.
כשיצאתי משם התחלנו ללכת לעבר האגם ואמא אמרה שגל המאמן חיפש אותי. גל בעצמו עשה מעשה מדהים והפתיע באותו בוקר אותי ואת שאר מתאמניו והגיע על מנת לראות אותנו מזנקים במוכנות מלאה ומסיימים בחיוך והנאה.
עמדתי מול גל דקות קצרות ונתן לי תדריך קצר. התחבקנו. והתחלתי לרעוד. לא , לא מקור... תחושה עברה לי בגוף. טרם ידעתי לזהות אותה. בתום החיבוק הוסיף "התאמנת הכי טוב שיכולת במגבלות שלך. של העבודה. של העייפות. של הכאבים ברכיבה. הגעת מוכנה. התאמנת חזק. ברצינות. תהיי בשלך. בשקט שלך. נטרלי רעשי רקע ותהיה לך יופי של תחרות. " חיבקתי אותו שוב ואז הרעד הפך לבכי..ואז כבר הכרתי את התחושה..לחשתי לו על הצוואר "אני מתרגשת.."
ומה שלמעשה ריגש אותי הוא שאמא שלי עמדה לידנו ושמעה כל מה שאמר לי. וזה ריגש אותי עד בכי. ניגבתי דמעות גדולות חיבקתי אותה ולחשתי לה תודה שבאת בשבילי... אותו משפט שאמרתי לה בצהריי שישי כשהפתיעה אותי בלובי במלון..

הפוסט הזה הוא לא על רוחות הפנים המרובות שהיו ברכיבה.
לא על ה-5 קמ הנוספים ברכיבה (185ק"מ) שמוסיפים עוד דקות לתוצאה.
לא על החום בריצה והטקטיקה שבחרתי לעצור בכל תחנת הזנה לשתות ולשפוך מים. הפוסט הזה יותר על הלב. פוסט שלא רציתי לכתוב. רק אולי לשים תמונה או שתיים.

היום יום ראשון. שבוע מהתחרות. מרוב עייפות לא היו בי אפילו כוחות לא לכתוב משהו, אלא אפילו לחשוב מה לכתוב. וזה לא אופייני לי. אדם רגיש שכמותי.
אבל הרמת עייפות שאני מצוייה בה מאז התחרות ושכבר הספקתי שוב להיות בחצי עולם בשעות לא שעות ( וכרגע בכלל כבר יום חמישי ואני בניויורק)( עבודה באוויר) גרמו לי לחשוב שהפעם לא אכתוב דבר על התחרות.
אך בסוף הוא נכתב על הלב. ועדיין אכתוב ממש מעט על התחרות:
לא אשקר. רציתי לסיים את התחרות הזו בתוצאה של 10:30-11:00. אפילו שכבר לפני חודשיים ויתרתי עליה.
היו לי משברים. לא היו בי כוחות נפשיים. לא היה לי זמן לאימונים. החסרתי מלא אימונים. כמעט לא שחיתי. רצתי אחרי לילות לבנים ועשיתי טריינר בלילות אחרי עוד טיסה ממנה חזרתי והייתי ערה בגללה מ3 בבוקר. במקום ללכת לישון התאמנתי. התאוששות ומנוחה נכונה כמעט אף פעם לא הייתה לי. טעות. אבל אני רגילה לזה כבר שנים. וככה התנהלתי. לפני כחודשיים התקשרתי לגל המאמן ושאלתי אותו אם אולי עדיף שנוותר על התחרות ובמקום זה נבצע אימוני בסיס שאף פעם לא עשיתי כי אני מתאמנת מתחרות ברזל לברזל. ובכך נשפר את השחייה שלי ואת הריצה שלי. כמעט חודש הלכתי בהחלטה אם בא לי להתחרות בכלל או לא. בסוף החלטתי להתחרות.
כשאנשים שאלו אותי אם אני מוכנה אז כל הזמן אמרתי שזו לא תחרות המטרה שלי. פתאום הבנתי שאיני מתרגשת ממנה. היא תקועה לי. היא לא נכונה לי. אפילו הייתה שבת אחת שרכבתי לבד 5 שעות ולא הצלחתי לייצר וואטים במישור ולא מהירות בירידות. אז ברחתי לעליות. כדי לסבול. וקצת בכיתי. הרמתי ידיים. אמרתי שאין פרנקפורט.
את החופש לתחרות מהעבודה קיבלתי רק 5 ימים לפני שטסתי לגרמניה. העבודה הייתה נוקשה בקבלת החופש וכבר קיבלתי את העובדה שלא אטוס. בתוך תוכי כאילו שמחתי. כבר הרגשתי שאני נלחמת מול כל הדברים ואין בי כוחות. מול העבודה. מול העייפות. מול האימונים. מול התחושה שאני מאכזבת כי לא תמיד מצליחה לבצע את האימון מרוב חוסר זמן או עייפות. ואיך אגשים את חלומותיי אם אני מוותרת.. והרי איני כזו.

ומנגד ידעתי שאם לא אקבל את החופש אני לא באמת אשמח. זו הייתה הדחקה ענקית. הרי כבר התאמנתי ( כמה שיכולתי) וכבר שילמתי לא מעט. השקעתי. ידעתי שזה ישבור אותי. וכשקיבלתי את החופש ידעתי שאני נוסעת ועושה את הכי טוב שלי.

ואני חושבת שכך עשיתי.
הייתי נאמנה לעצמי. לשקט שלי. לריכוז. להתמקדות באימונים האחרונים על המסלול. במנוחה. באכילת רק פסטה ופיצה ושתיית איזוטוני.( טוב נו, ושורת שוקולד כל ערב). הכנת הציוד בצורה הכי מקצועית ונכונה וכן התנהלות בתחרות בצורה מושלמת בשבילי. הקשבה בערב שלפני התחרות ובבוקר הזינוק ל-2 שירים אותם שומעת לפני תחרויות ארוכות.
התנתקות מהנייד משבת בצהריים והתעלמות ממי ששאל למספר החזה שלי. כי זה הלחיץ אותי. מבקשת מכם סליחה. עכשיו מובנת לכם הסיבה. ידעתי שמי שממש רוצה ימצא אותי כבר לבד באתר התחרות שמראה באופן מושלם את גרף ההתקדמות בתחרות של כל מתחרה גם לפי שמו. לא רק התרגשתי לבסוף מהתחרות הזו. גם נלחצתי. הרגשתי שמלא מסתכלים עליי. ואכן, לפי כמות הסמסים בוואטאספ ובפייסבוק שחיכו לי בנייד במלון בתום התחרות- גם מאנשים זרים לי- הבנתי שעקבו אחרי לא מעט אנשים וזה היה לי בראש במשך כל התחרות. וזה הלחיץ אותי. אבל עמדתי בזה. הבנתי שזה חלק מהעניין בתחרות שכזו למרות שלא תמיד אתה יודע איך תסתיים.
אני לא רציתי לאכזב. ולכן ניסיתי ורציתי להעלם מהרדאר..משאלות וסמסים ביום שלפני התחרות בעיקר. חששתי. הייתי צריכה להשאר ממוקדת. לנטרל רעשי רקע.

כן, הרכיבה זה הענף החזק שלי. כן , רציתי לראות 5:30 שעות על השעון בתום הרכיבה. אבל ידעתי שזו לא תחרות רכיבה ועדיף לי לראות מספר קצת יותר גבוה כדי שאח"כ ארוץ את המרתון בקצב אחיד ויציב כפי שעשיתי ,למרות שגם הוא יצא כ-20 דק מעל מה שציפיתי וזאת בשל האטה ב-10 קמ האחרונים ומעבר להליכה בכל תחנת הזנה על מנת להשאיר את הגוף מוזן. יכול להיות שזה עלה לי בדקות בודדות. ואולי זה הציל אותי מעוד שעה ויותר על המסלול.
אז הורדתי וואטים כי הרגשתי שזה חזק מידי לברזל , הרוחות מנעו את העלאת הקמש, ולבסוף סיימתי את התחרות ב-11:29 שעות. נכון. יותר ממה שרציתי ותכננתי. אך אני גאה בעצמי על תחרות טובה. על הרגשה טובה. על גוף איתן ונאמן שסחב אותי עד הסיום וגרם לי לסיים בחיוך בשמחה ובהרגשה שנתתי הכל. ולא השארתי דבר על המסלול. אני חושבת..
כשסיימתי ראיתי על הלוח מולי זמן מוזר. רק אחכ הבנתי שזו השעה הנוכחית. לקח לי זמן לצאת מקו הסיום ואפילו לא לקחתי מדליה בהתחלה. לא ראיתי בכלל את המתנדבים עם המדליות. הייתי מאד מאד עייפה. הצלמת של טריהארד שעמדה בסיום אמרה לי " אולי תקחי ג׳ל?" כי החזקתי ביד עוד ג׳ל אחרון. נתתי בה מבט ועניתי לה: ג׳לים זה הדבר האחרון שאני רוצה לראות עכשיו. נשארתי לעמוד ולדבר עם חבר. ולדבר עם אמא. ורק לאחר 20 דק בערך נכנסתי לשטח הסיום של המתחרים כדי להתיישב רגע. לאכול,הייתי מורעבת, לשתות. לנוח.. חרטתי את הזמנים על המדליה וכשהוחזרה לידי ראיתי שעשיתי 11:29. בכלל לא ידעתי. לא הצלחתי לחשב במהלך התחרות בדיוק על כמה אני כי לא ידעתי בכמה זמן עשיתי את ההחלפות. כשראיתי את הזמן יצאה לי שאגת שמחה לעצמי וקרנתי מאושר..

באותו ערב כבר ארזתי הכל בעייפות שיא ועל הבוקר ביום שני כבר המראתי הביתה עם אמא. לפינה שלי. בספה :)
ומאז כבר הספקתי להמריא לנחות להמריא לנחות לרכוב פעם אחת בשבת לרוץ בסנטרל פארק בניו יורק ולהשאר עייפה עד יום מותי.

תודה לגל תיכון המאמן שלי שהצליח להביא אותי מסתבר מוכנה לתחרות הזו למרות האילוצים הכה גדולים. האמת- לא מבינה איך הוא בכלל בונה לי את תוכנית האימונים..

תודה ל-ווה המדהים שראה אותי קופאת בשטח הסיום והביא לי את הג׳קט החדש שקנה באקספו ובכך הציל אותי.
טיפ: גם אם אתם חושבים שיהיה לכם חם בסיום כי אתם בתחרות בקיץ במקום חם , סיימתם בשמש והמלון נמצא כ-10 דקות הליכה מקו הסיום- אל תוותרו על השקית הלבנה לאחרי התחרות ותפקידו ביגוד חם. זו הטעות היחידה שלי.

תודה לטל אדומי שעם כמה שהיה לו קשה וכאב בעצמו והיה הקפה שלמה אחרי בריצה - חזר אחורה בריצה כדי להביא לי מים שפספסתי לקחת.

תודה ענקית למשפחה שתמכה בי מרחוק בוואטספ המשפחתי. לחברים ומכרים שתומכים ומפרגנים תמיד על הדרך והרצון.
לאחי צור המדהים איש הברזל שפרסם עליי פוסט קצר שריגש אותי מאד. הרי צור לא משתמש בפייסבוק כלל. רק כשחייב. כנראה עשיתי משהו ממש טוב אם זכיתי שיכתוב לי שהוא גאה בי ומעריך את המלחמה. ( ב-2012 ליוויתי אותו בפרנקפורט בתחרות שלו לפני שידעתי מה זה טייץ..וקינאתי בכל אחד על המסלול..אז כבר ידעתי שאני רוצה גם..)

וכמובן לאמא. שאת אמא שלי.

זה הברזל האמיתי
לעשות את הדברים שאתה אוהב מהלב
לקבל עליהם את התמיכה מהסביבה הקרובה גם אם לא תמיד זה מובן ולהשאר אוהבים קרובים וחברים.

תודה שבאת אמא
התחרות הזו הייתה בשבילך
אני אוהבת אותך

נ.ב
כן. גם לי עברה המחשבה בריצה "בשביל מה..."
בשביל מה אני רוצה להגיע לקונה בהוואי..
אלופת העולם לא אהיה..
והכסף רק אוזל..
כבר לא עדיף להוציא דיסק עם השירים שלי ולהופיע?
מחשבות, תחביבים ואהבות..
מה שכן. בזמן הקרוב שתראו אותי רוכבת בשבתות- אפילו אעצור לחיבוק, לומר שלום ואפילו אעשה הפסקה לתפוגזר ותמונה. עד ששוב אהיה במרדף אחרי השעון..